אמוץ גלעדי היה אמור להיות חלק מ״המיני סדרה הפריזאית״ אך התברר שהוא גר בכלל בספרד ולפיכך זוכה לפתוח לראשונה בתולדות הפודקאסט את ה״סדרה הספרדית״. בשיחה איתו אנחנו מדברים על ההגירה בתוך ההגירה מצרפת לספרד, על הפרוזה היחודית שלו ועל הקשר שבין הרשת הדיאספורית לרשת קוראי הספרות הניסיונית.
במהלך השיחה מקריא אמוץ את שני הסיפורים הבאים שלו:
מי זה
היא השעינה את אופניה על קיר הבניין הדו-קומתי ולחצה על כפתור האינטרקום. זו אני, אמרה בהחלטיות, בתשובה לשאלה מי זה, שנשאלה בקול גברי. מתכתיות הרמקול שיוותה לקול חספוס, צרידות, עומק של חיים שלמים, שלתוכם היא נבלעה דרך הדלת הפתוחה. אילו היה זהיר יותר, היה מבקש הקול לדעת מה הסיסמה, כפי שעושים רוב הקולות הבוקעים מתוך אינטרקומים בעירנו; שכן רבות כאן הבריות המנצלות כל הזדמנות להשתחל לתוך החמימות הביתית של חיי הזולת: טפילים חברתיים, רוחות רפאים. זה אני, הם אומרים ומקווים שהקול באינטרקום או מעבר לדלת לא ירגיש בהבדל, ולפעמים מתמזל מזלם והדלת נפתחת בפניהם, והם פוסעים לתוך דירה מוארת, לתוך זרועות פתוחות, מוזמנים להסב אל שולחן האוכל, שהילדים כבר יושבים סביבו ומחכים רק להם.
הופיע בתוך ספקולציה, גיליון 2, 2021: https://speculation-magazine.com/?p=2136 וכן בתוך הבה להבא, גיליון 16, 2021, עמ' 22-20.
דז'ה־וו
ס', מסוג הטיפוסים שקשה לסווג, מבט מסויג, פרצוף משופם, אבל סתם, בלי טעם, לפי צו השעה; מסוג הטיפוסים שקשה לזווג, מין שלא מוצא אתמינו, עצם שלא מסתפק בעצמו, עוקר לעצמו צלע אחר צלע בשביל עזר כנגדו; מסוג הטיפוסים שקשה לתייג, עוסק בכל הבא ליד, מחליף ארצות כמוגרביים, בכל מקום מקים משפחה, מפרק, עובר לדבר הבא; ומפעם לפעם, הבהוב עמום במוח, מגע רגעי בין נוירונים – במקום אחר, בזמן אחר, בעיניים אחרות, את זה הוא כבר ראה.
חייו לא היו עליזים אז, בגואטמלה, כשעבד בקטיף הבננות. השד יודע איך התגלגל דווקא לגואטמלה. הוא התגורר עם מריה והתאומים בביתעץ רעוע, דו־קומתי, בפאתי המטע. חדרי השינה היו בקומה העליונה; למטה היה המטבח וחדר האורחים. על אחד המדפים במטבח ניצבה צנצנתזכוכית לכסף קטן. לפנות בוקר הייתה מריה עוזבת את המיטה ויורדת במדרגות העץ החורקות. הוא היה שומע אותה שופכת את תכולת הצנצנת עלשולחן האוכל, בוחשת בערימה, שהיו בה בעיקר מטבעות של סנט או חמישה סנט, מחפשת כאלה של עשרה, עשרים־וחמישה, חמישים. קרקושהמטבעות הזכיר לו דבר־מה – במקום אחר, בזמן אחר, באוזניים אחרות, את זה הוא כבר שמע.
כל כך הרבה חיים הוא חי, חיים שנשפכו מכיסיו, ניגרו מעיניו, נשרכו אחריו כמו שובל חילזון. הוא היה מוכן לחלק מהסרח העודף הזהלכמה מאותם הססנים, חששנים, אומללים, שמכלים את זמנם בד' אמות של היפוכונדריה וספקות. לפני זמן רב, בפרהיסטוריה הפרטית שלו, ס' היהאחד מהם: הוא דשדש אז במי אפסיים, השתכשך בהם כדג רקק, ביכר מוך על פני צוף. הוא היה יושב על ספסל בגינה הציבורית ומחטט באולר מתחתלציפורניו; מתבטל עד זרא. רוחו הייתה אפופה ערפילים סמיכים, אבל בבטנו נהמו אינסטינקטים של חיה. הם שלחו תדרי אזהרה דרך מערכתהעצבים, העבירו רפרוף בעפעף, רטט ברגל, צמרמורת בגב; ולאחר שכל המסרים, שנשלחו שוב ושוב, לכל קצות הגוף, אבדו בערפל, הכה בו הברק: עיניו נקרעו אל אור מסנוור, פיו נפער בקללה גרונית. הוא קם והתחיל לצעוד, מסומא, בשילוח איברים, כאצן במרוץ משוכות. הוא הרגיש פתאוםכמו גיבור מיתולוגי שנקרא לעמוד למבחן, לגבור על איתני הטבע וחיות טרף ומפלצות. הייתה לו עכשיו משימה: לעמוד במבחן הריסוק של עצמו.
מתוך הנה הם באים, הוצאת הבה לאור, 2020, עמ' 78-76.
דף הפייסבוק
עמוד האינסטגרם
ערוץ היוטיוב
עורך, מפיק ומגיש: אופיר מינץ־מנור
קריין: אריה מרקו
מוזיקה: ׳לך׳, להקת ״כּריכה רכּה״
